עשרת הדברות למטופלת המתחילה או
עשרה דברים שמישהו היה אומר כשהתחלתי את הטיפולים…
טיפולי פוריות הם מרתון! יהיו רגעים ארוכים וקשים, רגעים שתרגישי שכל האנרגיה שלך מתבזבזת ואת כאילו צועדת במקום, רגעים בהם תראי את קו הסיום הולך ומתרחק ממך. אבל הוא נמצא שם ויש לך את היכולת לעבור אותו ולהגיע אליו.
חשוב שתהיה לך "הנבחרת" הכי טובה שאת יכולה לאסוף לעצמך, נבחרת שתעודד ותתמוך בך. אותי ליוו שתי חברות מדהימות שהיו שם בשבילי, באהבה, בפשטות ובלי שיפוטיות בכל רגעי המשבר והחרדה ועל כך אודה להן תמיד.
גם כשהנבחרת לצידך, זכרי כי את מקבלת את ההחלטות! יש לך אינטואיציה בריאה ואת יודעת הכי טוב מה נכון לך… הספיקו לי שני מפגשים עם רופא מסוים כדי לדעת באופן ברור שהוא לא מתאים לי, עברתי לרופאה מדהימה וכל התהליך נראה והרגיש אחרת, כי לפני הכל היא ראתה אותי…
לפעמים צריך לדעת לקחת אוויר- לעצור את המרוץ, להחליט באופן מודע שאני לוקחת זמן לעצמי, להחלים, להחזיר כוחות, לחזק את הקשר עם בן הזוג. על אף הלחץ והרצון להגיע עכשיו לגמר. זה ממש בסדר לעצור, לקחת פסק זמן- זה לא נקרא לוותר, זה נקרא להקשיב לעצמך, להחזיר לעצמך את השליטה וזה הכי חשוב!
רוצה להזכיר לך משהו קטן …לפעמים אנחנו שוכחות, אבל יש חיים בחוץ! חיים שלא קשורים בבדיקות, זריקות, הורמונים ובדיקות בטא. יש ים ושקיעות, טיולים ומסעדות, יש מלא קומדיות דביליות ב"נטפליקס" , מצאי מה עושה לך טוב. תתעקשי למצוא דברים מתוקים גם כשקשה מאוד, גם שממש בלתי נסבל.
בן הזוג גם חלק מזה -גם הוא עובר תהליך לא פשוט, דברו!!! גם כשקשה, הכי חשוב להיות בתקשורת בתהליך הזה יש כל כך הרבה לבד אז לפחות תהיו יחד!
מוכנות לחלק הכי קשה? הסביבה- רוצה לשתף אתכם מניסיוני ומניסיון חברותיי לדרך. ממרחק הזמן לא ממש זוכרים את המינונים, את הבדיקות, או את ההרגשה של המזרק הננעץ בעור (יש זיכרון מהומם של כאב, כן?) מה שבאמת נחצב בזיכרון הן כל אותן הערות מהסביבה. הערות שחלילה לא מגיעות מרוע לב אלא מסוג של חוסר הבנה או חוסר מודעות. וזה פוגע כמו חץ בלב בלי שום יכולת להתכונן לזה, זה יכול לקרות באמצע יום עבודה, מפגש חברים או אירוע משפחתי ופתאום נשאלת איזושהי שאלה או הערה, ברוב המקרים בסתמיות ,שגורמת לנו כאילו לאבד אחיזה ולהתמוטט…כשתגיעי לקו הגמר תדעי שהכאב, השיפוטיות וההערות האלה כבר יתגמדו אל מול תחושת האושר העילאית, מבטיחה.
יש לנו צורך להסתיר, זה באמת נורא לא נעים לדבר על זה, תהליך כל כך אינטימי. נורא לא נעים לשתף עם אחרים, בטח שלא עם זרים. אבל ככל שנשתף לפחות את הגורמים הקרובים לנו, הבוס בעבודה, חברה טובה, קרובת משפחה, יהיה לנו קל יותר בהמשך הדרך. כבר אמרנו מרתון, לא?
חשוב להגיד שלכל סבב הפריה, אנחנו מגיעות קצת אחרת. למודות ניסיון, למודות אכזבות או הצלחות. חשוב שנדע מה עוזר לנו לצלוח את הסבב הזה, מבחינה רגשית ונפשית. חשוב לגלות האם זה ריקוד, ציור, צילום, דמיון מודרך, יוגה, שיחה עם חברה. מה נחוץ לך על מנת להביא את עצמך למקום רגוע בתוך התהליך המאוד מלחיץ ומלא סטרס הזה.
ואחרון שהוא גם ראשון -להאמין באמונה שלמה שזה יגיע, ש"יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה" …תקווה, תקווה ועוד פעם לא לאבד תקווה. והרשו לי לסיים במשפט שאני מאוד אוהבת וליווה אותי לאורך הטיפולים: "בסוף יהיה טוב ואם לא טוב, סימן שזה לא הסוף".
בהצלחה נשים אמיצות, שולחת לכן חיבוק גדול והמון אהבה
